דבי טל
בת זוג, אמא, סבתא, אחות, דודה, חברה, אהבת חיינו
ניר טל - בן
אמא יקרה לי, יקרה…
אוי כמה שהכל קורה לא כמו שאני רוצה…
עבר חודש ושבוע ושאלוהים יעזור (למרות שאני לא ממש בונה עליו) כמה לאט שזה עבר.
כפי שחששנו בהלוואי שעוד היינו מלאי אדנרלין ואדים של רוח לחימה מהשנה שעברה וידענו שכמו שאמר הזקן משיר המכולת - ״התעודד המצב יכול להיות יותר גרוע - ואכן המצב נהיה יותר גרוע״.
כבר חודש ושבוע אני הולך עם משקפי שמש דמיוניים שבהם הכל נראה שחור, לבן, תפל, חסר עניין, עלוב ולא אמיתי.
כבר חודש ושבוע שבכל שעה ביום אני שואל את עצמי האם זה אמיתי? האם זה סרט רע? האם זה יעבור? האם זה סופי?
מעולם לא עניתי על שאלה כל כך טריוויאלית כמו מה שלומך, או מה המצב, בתשובות כמו - חרא! דיכאון! גרוע! ועוד מגוון מילים ילדותיות, בנאליות ובטח ובטח כל כך לא אופייניות!
האנטי קלימקס כמו שנהגת לקרוא לו, הוא עצום ואולי אם האושר לא היה כל כך גדול אז אולי גם החורבן שאנחנו מרגישים לא היה כזה גדול!
אני רואה אותך כל הזמן... לפרקים מסתכלת על כולנו וצוחקת, לפעמים עצובה, לפעמים עצבנית, לפעמים גאה, לפעמים כועסת ולפעמים מאושרת…
ההיכרות הכל כך עמוקה בינינו ללא ספק עוזרת לי להמשיך ולהרגיש אותך, ואני כמיטב המסורת לטוב ולרע יכול להמשיך ולצפות בדיוק איך תרגישי, מה תחשבי ואיך תגיבי על כל דבר ועניין.
לפעמים אני מוצא את עצמי נורא משתדל להתנהג כמו שהיית רוצה, עם העדינות והסבלנות שלך ומייד נזכר שאת היית אומרת - תתנהג איך שאתה מרגיש!
אמא, כמה חסרה ההקשבה שלך, האמפטיה, ההכלה, הזמינות, הקבלה, ההירתמות, הליטוף, הדאגה, המילה הטובה… אוי כמה שאת חסרה...אוי כמה שאני מתגעגע…
הסמס - ״הגעת?״, ה- ״אתה נראה לי מאוד מוטרד״, ה-״אני מפריעה לך?״, ה-״יש משהו שאני יכולה לעזור?״ - כל כך הרבה דברים קטנים - גדולים!
מאז ההלוויה אני חופר בנושא ההנצחה, עניין מורכב בפני עצמו. מטרתו בצורה כזאת או אחרת היא להשאיר את המת בחיים - עניין שללא ספק גובל בבלתי אפשרי.
משימה מורכבת מאין כמוה, אבל היא נעשית קלה יותר כאשר מדובר במישהי כל כך ״ברורה״, ״צפויה״ עם תפיסת חיים, פרופורציה וסדרי עדיפויות כל כך מדויקים.
ברור היה לנו בחייך מה הם הדברים שחשובים לך וכך גם במותך.
הראשון - כפי שתמיד שהתיעוד המשפחתי יהיה מסודר, כל הקלטות עברו לדי וי די, כל האלבומים מסודרים כמו חיילים, כך נעשה גם עכשיו. עד סוף השנה נערוך סרט וידאו שיכלול את כל החומרים וכנ״ל גם אלבום תמונות מהמם כדי שיאגד את ההיסטוריה במלוא הדרה וכך נוכל להמשיך להזכר ולחייך.
שני - הנצחתך באופן פנימי - אנחנו חושבים הרבה איך לקבע את הדברים שכל חייך היו חשובים לך ודאגת במסירות אין קץ שיכולו על כל סביבתך הקרובה.
ברורה כשמש הייתה תפיסתך שהבריאות והמשפחה הם מעל לכל ויותר מרשימים היו אינספור המעשים שעשית כדי להגיש לנו את תפיסותייך הברורות בצורה יוצאת דופן!
החל מניפוח הבלונים לימי ההולדת, קניית המתנות המפנקות לנכדות, הדאגה האינסופית לבריאות המשפחה עד רמת הרופא שיניים לילדים כדי שלא תהיה להם טראומה.
נשכיל למצוא את הדרך להבטיח כי נקודות ציון וזכרון אלו ימשיכו לקרות בלי שום יכולת להתמוסס… והכל בצורה נעימה ובלי טרחה… כמו שהיית רוצה!
שלישי - הקעקוע- הקעקוע שכולם כבר צוחקים עליי יקרה וגם את תהיי חלק...אל תעקמי את הפרצוף את תהיי מרוצה אל דאגה.
החיים שלנו, שהיו חוץ מאשר מושלמים גם היו שלמים - נגמרו בפורמט הישן שלהם! כנראה שגם לעולם לא יהיו אותו דבר, נצטרך תמיד להרגיש תחושת מחסור מסוימת, תחושה של כמעט, תחושה שמשהו מת בנו.
״כשתמות- משהו ממך בי, משהו ממך בי, ימות איתך - ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
ומשהו נשאר איתו״
מיה אהבת חייך…. כמה שזה מורכב.. כמה שהיא לא ממש יודעת איך לאכול את העלמותך… כמה שהיא מנסה לקבל את זה בצורה פשטנית… כמה שהיא מתגעגעת…
כשלקחו את המטבח שהכנת לה לתערוכה היא כעסה ולא הסכימה, אמרה שהיא לא שיקחו אותו, שהוא שלה ושסבתא דבי הכינה לה אותו…
פעם בכמה ימים היא מספרת לשרון כמה היא מתגעגעת אלייך, איך הייתה קוראת לך סבתא פיתה ואיך הלכתן להופעה של הפיל יחד עם הפיל שהכנת לה…
פעם בכמה ימים היא מבקשת ללכת אלייך ושאנחנו מגיעים היא עולה לחדר שלך ומאוכזבת לגלות שאת באמת לא שם (ואחרי זה גם מאוכזבת שאין חמשושים)... יום אחד שמצאה מטריית שוקולד לייד המיטה שלך הסתובבה עם חיוך ניצחון במשך שעה שלמה…
אוי כמה עצוב לנו בלעדייך, תמשיכי להופיע לנו במחשבות ובחלומות כל הזמן.
אנחנו צריכים הרבה עזרה, תמשיכי להכווין אותנו קדימה בעזרת הזכרונות ההיסטוריים ובעיקר חזקי אותנו בכל צורה אפשרית שנצליח להתחזק ולחבק את הכאב.
באהבה, הערכה וגעגועים,
שלך נירוש