דבי טל

יוני טל - בן

 

אמא שלי,

עבר לו יותר מחודש מאז שהלכת מאיתנו. חודש לא נורמלי עם המון בכי וגעגועים אלייך.

כל דבר הזכיר לי אותך. חיכיתי שתגידי לי ללבוש סווטשירט כדי שלא יהיה לי קר,שתבקשי שאשלח הודעה כשאגיע ושלא אשתה הרבה, ובעיקר חיכיתי לחיבוק ונשיקה ממך. זה כל כך חסר לי!

 

אמאלה, נכון שבגופך את כבר לא איתנו. אבל גם בחודש האחרון היו לי הרבה שיחות איתך. הסתכלתי לשמיים ודמיינתי אותך מסתכלת אליי חזרה, עם החיוך הגאה שלך,ושמחה מאוד מכל מה שעשינו למענך בחודש הזה.

נשבענו שכל החיים אנחנו נזכיר אותך ונכבד אותך כמה שרק אפשר.

 

לפני חודש כתבתי לך הספד. גם עכשיו אני לא מעכל שאני סופד לך. התרגלתי לכתוב ככה רק לסבא וסבתא, כשתמיד היית מבקשת ממני שאכתוב להם לאזכרה. ועכשיו זו את. אני מדבר אלייך בלב כואב, ויודע שלא תעני לי יותר.

 

רציתי לנצל את ההזדמנות כדי להגיד לך תודה! תודה ענקית מכל הלב ממני, ואני חושב שגם בשם כל מי שנמצא פה איתנו. בכל יום שעובר אני מבין יותר ויותר כמה היית אישה מדהימה ומיוחדת.. ושהשארת פה חור ענק שאי אפשר יהיה למלא אותו לעולם.

 

את היית אישה מדהימה לאבא, אמא מושלמת לנו, הסבתא הכי טובה שיש, והחברה מספר אחת לכל מי שרק היה בקרבתך. אני עדיין לא מצליח להבין למה נלקחת מאיתנו כל כך מוקדם. אני ממשיך להגיד שזה לא פייר, ולא מצליח להתנחם בטענה שאלוהים לוקח את הטובים ביותר.

 

אני מנסה לעודד את עצמי ולהגיד שהיתה לי את הזכות להיות הבן שלך, לקבל את החינוך שלך, ולאמץ חלק מהתכונות המדהימות שלך. זה באמת לא מובן מאליו.

אבל יחד עם זאת אני לא מפסיק לבכות כשאני חושב על העתיד שלי בלעדייך. שלא תזכי לראות אותי מתבגר, מצליח, מתחתן ומביא ילדים לעולם.

 

אני לפחות מקווה שאת תראי את הכל מלמעלה, ושיהיה לך נחת..

 

מצאתי לא מזמן מכתב, שמישהי השאירה למשפחתה כצוואה, לפני שנפטרה מהסרטן הארור -

 

"משפחה יקרה שלי,

אני כותבת לכם משהו שיראה לכם כמעט ברור מאליו. אבל חשוב לי לאמר אותו.

משפחה שלי, צריך להנות, לחיות טוב, לא לחשוב, לא להתחשב במוסכמות או באי נעימויות ולא לחשוב מה יאמרו אחרים. האחרים תמיד ינסו ליצוק מים על האש שלכם.

 

צריך לטעום דברים, לחוות רגעים טובים. צריך לראות עולמות, להרחיב דעת, לא להסס לגעת.. כי כשאני הייתי בת 30 חשבתי שהעולם מחכה לי ושיש לי זמן.

 

אבל אז באה המחלה.....

 

משפחה שלי, אני רוצה שלעולם לא תעצרו או תהססו ותדחו סיפוקים, כי אף פעם אין לדעת מה יוליד יום. וחיים שלא נוצלו, יחלפו ויעברו.

ובכל יום עליכם לחשוב שזהו היום הראשון בשארית חייכם וצריך לעשות משהו טוב למען עצמכם.

ללמוד, לקרוא, לצחוק, להתפעל, לאהוב, להאהב..

 

אני משביעה אתכם לעשות זאת, גם כשלא אהיה כאן לצידכם להזכיר לכם.

 

שלכם, אמא.”

 

אני חושב שזה מסכם את מה שעלינו לעשות בחיים הקשים האלה בלעדייך. שככה באמת היית רוצה שנתנהג.

 

עכשיו לכי לנוח לך אהובה שלנו, ובבקשה תשמרי עלינו מלמעלה.  תדאגי שנסתדר פה בלעדייך.

 

אוהב לעולמים,

יוני.