דבי טל

יוני טל - בן

 

אמא שלי,

 

אני שוכב לי במיטה, עוצם את העיניים ומתחיל לדמיין..

מדמיין אותך נכנסת הביתה בדיסנצ׳יק 10, קוראת לי מלמטה - ״יוניקו אני בבית״, ואני שלא מבין איך פתאום חזרת לחיים, רץ למטה הכי מהר שיכול, וכשמגיע למטה רואה אותך עם החיוך הענק שלך ומיד רץ לחבק אותך. את מחבקת אותי, מלטפת, הלב שלי מתפוצץ מרוב אושר...

 

ואז התעוררתי וחזרתי למציאות.. למציאות בלי אמא.. ובמקום מאושר, הלב מתפוצץ מרוב געגוע..

 

שנתיים שלא נפגשנו, שנתיים שלא דיברנו, שנתיים שלא התחבקנו, שנתיים שלא צחקנו ביחד.. והרשימה עוד ארוכה

 

מי אמר שהזמן עושה את שלו? ושמתרגלים? אז כנראה שהוא לא הכיר אותך… ולא מבין שאת הגעגוע לאמא שהיית הזמן לא ירפא..

 

לפני שנתיים נפרדנו ממך, ומאז כלום לא אותו דבר בלעדייך. אין יום שלא עוברת בי המחשבה - כמה החיים היו יכולים להיות יותר טובים אם היית פה לידי. במקום לבוא לפה היום לדבר מעל אבן ולבכות, היינו נמצאים בחופשה משפחתית, או הכנות לליל הסדר או אפילו סתם בבית רואים טלויזיה ביחד…

 

הייתי עושה הכל בשביל עוד רגע אחד איתך. רק שתראי איך התבגרתי, שתראי איך השתנתי. כל כך הייתי רוצה שתראי אותי, את התינוק המפונק שלך, ושתהיי גאה בי על מי שאני.

 

קראתי השבוע מכתב שכתבת לי כשהיית בחו״ל עוד בתקופה שהחיים שלנו היו מושלמים. סיימת את המכתב במילים ״אני מתגעגעת אלייך ומחכה לראות אותך מאוד מאוד!!!!״ וכמובן עם ציור של לב. אז הלב שהיה שלם, נשבר.. ועכשיו זה אני שמתגעגע אלייך… מאוד מאוד..

 

דברים שהיו לי כל כך טריוויאליים כשהיית בריאה, פתאום מרגישים כמו פנטזיה שלא תתממש.. כמה געגועים יש לי לתקופה שעוד הכל היה מושלם..

 

אמא שלי, יש בי פחד עצום שישכחו אותך.. כנראה זו הסיבה שעשיתי קעקוע לזכרך, סרט לזכרך, ועכשיו גם אתר לזכרך.. אני יודע שזה לא יקרה אבל מפחד שעם השנים אנשים ישכחו אותך.. את בטח היית אומרת לי לעזוב את זה ולחזור להתעסק בלימודים ובחברים.. אבל מוזר לי שאת לא פה והעולם ממשיך כרגיל.. אני מרגיש שהמעט שאני יכול לעשות כדי להודות לך על כל מה שעשית בשבילי זה להנציח אותך ואת המורשת שבנית, ולהמשיך אותה לעולמים..

 

מצאתי מכתב שיאיר לפיד כתב ומאוד התחברתי.. עשיתי כמה התאמות קטנות ורציתי להקריא לך אותו היום -

 

״זה לא נכון שהחיים נמשכים

תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון

כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו

המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת

האחים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן

הדרך שבה אתם זוכרים את הסקי שעשיתם, עם האלבום של התמונות המצחיקות

שהפך לאלבום זיכרון

 

זה לא נכון שהחיים נמשכים

אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך"

ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך״

בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך

ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה

אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה

 

זה לא נכון שהחיים נמשכים

אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית

אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלוויזיה מישהו שמדבר על אמא שלו שנפטרה

וכולם בחדר משתתקים שתיקה שאומרת

״אנחנו איתך״

אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתבגרת

אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת

 

זה לא נכון שהחיים נמשכים

אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר על החינוך שקיבלת

ועל דברים שלימדה אותך, אתה מתלבט אם לקרוא לה אמא

או אמי המנוחה, או אמי זכרונה לברכה

לפעמים אתה פשוט מוציא אותה מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה

פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן

והוא שואל מה שלומה, ואתה אומר לו ששלומה כבר לא איתנו

ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו לא נורא, החיים נמשכים

אבל הם לא.

 

זה לא נכון שהחיים נמשכים

הם נפסקים, ומתחילים מחדש

אחרת..״

 

זהו אמא, החיים המושלמים שהיו לנו עד לפני שנתיים נפסקו, ומאז שנפרדנו הם התחילו מחדש ואחרת.

אני מנסה להמשיך ולהיות אופטימי, שמח, ולא לשקוע בעצב… אבל זה בכלל לא פשוט בלעדייך.

 

מקווה שאת רואה אותי מלמעלה. אותי ואת כולנו. מתבגרים, מתפתחים, ומתמודדים עם החיים בלעדייך. מקווה שאנחנו ממלאים אותך בהמון גאווה ונחת.

 

אני בטוח שאת שומרת עלינו מלמעלה ודואגת לנו לפחות כמו שדאגת לנו כשהיית פה.

 

אז עברו שנתיים, והזמן ימשיך לעבור...  

אני אסתפק בלהמשיך לדמיין אותך ולדעת שאת תמיד תהיי איתי בלב בכל מקום שרק אהיה

שלך לעולמים, התינוק שלך..