דבי טל

אמיר כידון - אחיין

 

באופן שהוא ממש רגיל והכרחי, נולדנו אני ואחותי דנה, להורים שלנו, שאותם אנחנו אוהבים אהבה אינסופית. באופן לא הכרחי, ובטח לא רגיל, התגבשה לנו זכות במשפחה נוספת. משפחת טל. לא מאת הצורך, אלא רק מאת רצון טוב, יפה ואוהב, קיבלנו שני הורים נוספים, דבי וטל, ואיתם שלושה אחים, ניר, רועי ויוני. אני יצאתי ממשבצת "הבן היחיד", ודנה הפכה לבת יחידה במשפחה גדולה של יותר מדי בנים.

אתמול בערב ישבתי לכתוב, והיה לי קשה מאוד. מה שבדרך כלל לא מסתבך אצלי בתוך עצמו נראה פתאום כאפשרות לא ממשית. הכתיבה הפכה לישיבה עצובה, של שעות, מול תמונות וקטעי דברים שכתבת, וכתבו לך, קצת לפני שהמחלה פרשה את עצמה עלינו. נזכרתי, כמה הרבנו להיות ביחד לפני. כמה בנוח הרגשנו בתור משפחה. כמה מגובשים היינו, וכמה מיותר היה הסרטן, גם בבחינת מה שמשפחות אחרות עשויות למצוא בו נחמה מעטה - גיבוש וחיזוק משפחתי. כל מיני דברים קטנים שכתבת, ממש ענייני יום-יום, סוג של ענייני מכולת משפחתיים, פשוט עצרו כל כתיבה מלקרות. לפחות ארבעים דקות נתקעתי על משפט בן שלוש שורות, ממש לא מיוחד, שכתבת בתפוצה משפחתית, לא מזמן, אבל כל-כך מזמן:

"שלום לכולם, אני מקווה שאתם זוכרים, ביום שבת בערב נעשה הדלקת נרות. ושוב....לכבוד דנה ותומר (לפי בקשה מיוחדת של דנה) נדליק נרות בחנוכיה של סבתא רותי. אני אלבב לביבות ,יעלה הזמינה סופגניות ואל תדאגו, יהיה גם אוכל.....היות ויוני עובד ביום שבת (מישהו חייב לפרנס אותנו) ביום שני בערב נקיים שוב הדלקת נרות (דנה, מצטערת, נראה לך בסקייפ) אני מקווה שיעלה תסכים לקנות שוב סופגניות....".

או כמה חודשים אחרי, כתבת לאמא שהייתה אצל דנה בניו יורק:

"מחר בבוקר אנחנו אצלכם בבית, נסדר לך את הבית לפני שתחזרי, ואחר כך נלך לבשל אצלי לשישי. גם אמירוש יבוא לשישי כך שנחגוג ונשתה את השמפניה".

מה חוגגים?

שאת חוזרת..שדפנה חיה...יום הולדת לשרון...וסתם כי צריך לחגוג כל יום...חוץ מזה הילדים אמרו שהם איתנו בפסח כך שברגע שתחזרי נתחיל לתכנן את החג...".

בשנה האחרונה, על כל הפרקטיקות הרפואיות שהסתתרו בתוכה, נעלמת ממהלך היומיומיות. במחשבה עם עצמי, היה לי חשוב להבין מחדש, כמה חשובה, אהובה, מנחמת, מחבקת, מסבירה ומבינה, היית בעבור מהלך חיי.

אני רוצה להקריא לך שיר שאני אוהב, ששיניתי בו קצת את המילים.

 

אדם חייו ארוכים מאוד קוראים לו

"אדם חייו ארוכים מאד,

לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול

ולאהוב שוב את האשה שפעם אהב.

אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה

בחיינו ומאלפי חגי פסח ומרבבות

ימי השבת. כמו כשאתה בא לארץ צפונית

בקיץ והשמש שוקעת והיום נמשך ואתה אוכל

ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך ואתה אוהב

ואתה קורא והיום נמשך.

 

אבל אדם חייו קצרים.

אילו חיינו חיי נצח לא היתה לנו

אהבה ולא כאבה.

 

באחד מימי החג, הלכת מאיתנו ולבי נשבר בתוכי.

 

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר לבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מיליון שנה

ואז תהיי שלי.

 

אז הקראתי את השיר הזה, בעצם, רק בשביל להגיד כמה אני לא מסכים איתו, לא היום. אולי  חיי נצח, לא היו שוברים לנו הלב, אבל אנחנו ממש לא צריכים את הסופיות של החיים בשביל לדעת כמה אנחנו אוהבים אותך.

אני חייב לפני שאני מסיים, אני אפילו לא יודע איך ממש לנסח את זה במילים, סוג של תודה אינסופית לטל, שתמיד ידענו וחשבנו כמה גדולים מרחבי הטוב שבו, אבל לפסוע בהם כל יום, במשך שנה, זו חוויה שונה לגמרי. אהבו אותך כל-כך, וגם זו סוג של אפשרות לנחמה.