דבי טל
בת זוג, אמא, סבתא, אחות, דודה, חברה, אהבת חיינו
ניר טל - בן
אמא יקרה לי (זה עדיין מרגש אותי להגיד אמא בקול רם בלי להתנצל…)
שוב…
שוב חוזר הניגון או יותר נכון האבל, השכול, העצב, הכאב או כל מילה שחוקה שתוכל לתאר את המצב הבעייתי הזה של המוות שלך.
אני מרגיש שמשנה לשנה נגמרות לי המילים, או יותר נכון מתייבשת לי ההשראה ונשאר רק ריק, או חור או בור או סתם שחור…
אחרי הכל, מה אני עוד יכול להגיד לך, לחדש? שום דבר לא באמת השתנה את עדיין מתה… אנחנו עדיין לבד…
השנה קיבלנו כפל קנס עם יום השנה שלך ביום הזיכרון ואז כדי לטלטל יותר הגיע יום העצמאות הטעים והנה אנחנו פה שוב בטקסי יום הזיכרון הפרטיים שלנו ורק שלנו = לזכור ולא לשכוח… אוי איך אני מפחד לשכוח…
מרוב שכולם חפרו על אבל, עצב, מוות ושכול פתאום התחשק לי לא לכתוב השנה. התסכול מהתחושה שבעצם הרגשות והמילים שלי לא רק שחוזרות על עצמן הן גם דומות לכולם הרגישו לי כאילו אני לא כל כך מיוחד :).
התייבשו לי כל המילים עד שלרגע באמת חשבתי שאצליח לשתוק, שתיקה רועמת, כועסת, על העולם, על הליצן למעלה, על מי שעוד מצליח ליהנות מהבתוליות של השמחה, זאת של פעם זאת שלא מהולה בעצב...
אבל לא… בצורה מפתיע התיישבתי לרשום…
אני חושב הרבה על מה יותר כואב לי, זה שאני מרגיש שכבר עבר הרבה זמן והזיכרונות לעתים כהים, רחוקים והקולות והריחות מתאדים ונעלמים.
או שיותר כואב לי לי שאני רואה שהכאב והחוסר לא עובד אלא מתגבר משנה לשנה וכואב כל כך, בבטן, בלב, בראש והכאב רק הולך ומתפשט כמו איזה סרטן - אבל לא…
מתגעגע
עדיין לפעמים אני חושב על כל הסרט הזה שאנחנו חיים אותו, האם זה באמת קרה? מנסה להיזכר מה היה לפני? איך נראו החיים? ויותר חמור מהכול איך היו החיים נראים ביקום מקביל אם היית איתנו פה…
אז ברוכים הבאים לפינתנו ״ארץ לעולם לא״ ארץ שבה יש לי אמא נוכחת, משמעותית ויותר מהכול - חיה! כל זה ביקום המקביל שנקרא לו לצורך הפינה - גן עדן…
אני קם בבוקר, מלא תחושת שמחה ושגרה בלב, מעיר את הבנות ואת שרון בנשיקה, מביא את הבנות לבית הספר, מעדכן אותן שסבתא דבי תאסוף אותן היום חיבוק וסע, בדרך את מתקשרת ושואלת איך ישנתה? איך הבנות ושרון ישנו? מעדכנת אותי במה חדש אצל אבא רועי, יוני ויעלה…. מתעניינת במה התכניות היום מספרת לי שקמת כבר בשש בבוקר והכנת מלא חומרי יצירה לעשות עם הבנות אחה״צ ושכבר הזמנת מהמכולת מצרכים לכדורי שוקולד וממלאת את האוטו באנרגיה חיובית…
מתקשרים אליי בקו השני ואני אומר לך שחייב לנתק ואת עונה ״אין בעיה אין לחץ״ ואני נוחת לשגרת היום.
יום לחוץ מלא עשייה ואתגרים עובר על כוחותינו ובמקביל קבוצת הווטסאפ לא נחה וחופרת… אני מקלל ומחייך ואת מעדכנת על התפריט בצ׳ולנט הקרוב עם יעלה, ועל הצורך לחגוג בצורה רשמית את ההריון של טל ואמיר ועוד מיליון אירועים משמחים שאת מוצאת כדי לייחצן את האירוע בשבת ולגעת בכל אחד ואחת… אחרי שעה, עוד הודעות ועוד אירועים משמחים נסיעה מתקרבת ועמה שאלון העדפות כדי לתכנן את הטיול המושלם ולהתחשב בכולם…
ממשיך לעבוד, ארוחה קלילה על השולחן עם שרון שמעדכנת אותי שהיא גם דיברה עם אתך ומעדכנת אותי על עוד דברים חדשים שקנית לילדות ועוד סיפורים וחוויות משמחות… אחה״צ מגיע והווטסאפ מוצץ בתמונות של הילדות מחייכות מקיר לקיר עושות עבודות יצירה בחדר העבודה שלך במרתף, עבודות שכנראה לא יתלו על קירות גלריה בקרוב אבל ללא ספק נתלות בגאווה בחדר היצירה שלך. שעה עברה ותמונות כדורי השוקולד מגיעות עם קצת ילדות מסביבן ואני שולח לך הודעה, ״אמא בעדינות עם השוקולד לא להגזים״ ואת עונה לי ״הן דווקא לא אכלו הרבה שוקולד, באמת לא הרבה״ ושנינו נדע את האמת ונחייך :).
אני אגיע מהעבודה בשבע לדיסנציק 10, הילדות יחכו בסלון מקולחות עם פיגמה יושבת לידך נהנות מהליטופים ונחות מול הטלוויזיה כמו מנוחת הלוחם אחרי אחה״צ גדוש פעילות..
אכנס לסלון, אגיד היי תשוש ולא מתאמץ אניח את התיק, אתן נשיקה לילדות ואתרסק על הספה הקרובה לדלת נטול אנרגיה.
את תרגישי אותי ותתחילי לקרקר סביבי, רוצה לשתות? רוצה לאכול? שאביא לך משהו? אבל עם האינטליגנציה הרגשית הנדירה שלך זה ישמע מלטף ולא מנדנד….
ואז תתיישבי לידי בעדינות תניחי את היד שלך על היד שלי, תסתכלי לי בעיניים ותשאלי עם המון כוונה והקשבה - ״מה שלומך? איך אתה מרגיש? אני לא ארחיב במילים ואת תכבדי את זה ותביני הכל בלי מילים…. תלטפי לי את היד ותקשיבי, תתמקדי כולך בי, תתני לי להרגיש שאין אף אחד בעולם הזה מלבדי ותהיי אמפתית ומכילה עד אין קץ….
הפרצוף שלי יירגע, השרירים שלי יורפו, אני ארגיש אהוב ומחוזק כמו ילד, אסיים לספר על היום המעייף שהיה לי ואראה בפנים שלך שאת מבינה אותי ומרגישה אותי ושהקושי שלי עבר קצת אלייך… אני ארגיש קל יותר ואהוב יותר ומקובל יותר כמו שאני! לטוב ולרע…
נמשיך לדסקס את ענייני היום, ותספרי לי איזה גאונות הילדות וכמה הן יצירתיות וחכמות וכו׳.. אבא יבוא מהעבודה וכל שאר המשפחה ״במקרה״ תקפוץ כי עברו בסביבה ונשב ונאכל איזה גירף שהוזמן ונצחק ונשתה, ונצחק עלייך ועל עצמנו ועל החיים ועל העולם וכל זה:
״סתם יום של חול בגן עדן״
איזה חיים הפסדנו…..
כמה שהם דומים ככה הם שונים…
כמה תחושת השלמות הזאת שהייתה, כבר לא תהיה עוד לעולם…
כמה החיים שהיו לא יהיו עוד לעולם…
זה לא משנה כמה הראש יודע, הלב מסרב להאמין..
כואב כל כך…
עוד שנה עברו וכולנו התפתחנו, ממשיכים לבלות, לטוס, ליהנות, להגשים ולכבוש את העולם כל אחד בגזרתו וברעב ובקצב הפנימי שלו ושלה..
אני חיי ובועט לכל הכיוונים מחפש את עצמי ובורח מעצמי בו זמנית…מאתגר את עצמי ודואג שלא יהיה משעמם.
אני מרגיש חי ומת באותו הזמן, נוכח ונעלם, נמצא בשני מקומות בו זמנית… מרגיש חי ומת באותו זמן... רק לא להיות תלוי בין שניהם…
עדיין לא שומע מוזיקה פרט לקלאסית באוטו לבד, עדיין לא עשיתי אלבום לזכרך ועדיין לא עשיתי קרן לזכרך.
הילדות:
אין לי מה להגיד הן נפלאות, מתנה שאין כדוגמתה… אין אושר גדול מהן…
הן ממשיכות להגשים את הצוואה שלך ואני ושרון עובדים קשה על זה…
הן ממשיכות להרגיש אותך דרכנו ודרך שאר המשפחה שתומכת.
את כל כך נוכחת בחיים שלהן.
אחת הדוגמאות היפות לזה שהזיכרון מחלחל זאת דניאל. בניגוד למיה שהזכרונות שלה עוד חיים וכל פעם שאני רק מסתכל בעיניים שלה אני רואה את הנשמה שלך… לדניאל במונחים אובייקטיבים אין סיכוי שיש זיכרונות משלה לגבייך, היא הייתה קטנה מדי וככל הנראה הזיכרונות שלה נבנו על סיפורים, תמונות וסרטונים…
דניאל לא הפסיקה השנה להזכיר אותך, מחפשת אותך בשמיים כל פעם שיש כוכבים, מסבירה לנו עובדות עלייך ש״היא יודעת״, טורחת להזכיר אותך כל פעם שמישהו באזור מזכיר את המילה סבא וסבתא וטורחת להסביר לילדים בגן שיש לה עוד סבתא שהיא איננה אבל בכוכבים תמיד איתה. היא מספרת בביטחון מה הייתן עושות ביחד, ואיך היית עושה איתה ככה ואחרת והכל כאילו זה היה אתמול - פלא!
השיא היה ביום הזיכרון האחרון שהיינו בטקס במגן והסברתי להן שאני קצת מתגעגע כי זה היום שבו אנחנו מציינים את העזיבה של סבתא דבי לפני 4 שנים ואז דניאל התפרצה עם חיוך גדול ומאושר ואמרה: ״אז היא חוזרת היום סוף סוף?!״ ואני ומיה ליטפנו וחיבקנו אותה ואמרנו ״לא היא לא חוזרת לצערנו״, ויצא לה ה- אוףףףף הכי כואב ששמעתי בחיי….
אין לי ספק שבצורה כזאת או אחרת הנשמה הגדולה שלך התפזרה גם ביניהן ואת, נוכחת, מרגשת ובעיקר אהובה עכשיו ולעולם…
אמא, הרב איננו ולכן אני יכול להיות כנה ולהגיד שהאל הוא לא מלא רחמים, ואלוהים מת….
אבל בך יש רחמים ויש אלוהים ולכן נמשיך להאמין בך ובמורשת שלך…
המלחמה תמשיך כנראה כל יום, לא ליפול, להמשיך להלחם ולנשוך שפתיים… לאסוף חוויות כמו משחק הפקמן שכל כך אהבת, לרוץ מהר ורחוק לאכול כמה שיותר נקודות ציון טובות ומדי פעם לזכות בפרסים שהעולם מציע, לברוח מהמוות עם קורטוב של חרדתיות… לעשות מהלכים נועזים שנועדו להתקדם ולעבור עוד שלב ולקוות שלא יאכלו אותנו…
אמא, אם הייתי יכול רק
לרפא את הגעגוע
הזיכרונות עוד שורפים את המוח
האהבה לא ניצחה גם לא הרוח
אמא אם הייתי יכול רק
להאמין לך ולא לברוח
הלב נבגד הוא לא נותן לי לבטוח
רק הניגון עוד נותן את הכח
אוהב ומתגעגע ואל תנוחי על משכבך וכל הבולשיט הזה, אלא תאחלי לכולנו:
בריאות
אושר
שמחה
אהבה
הצלחה,
נירצי