דבי טל

רועי טל - בן

 

היי אמא, מה שלומך?

הפעם אין דו שיח,

יש מונולוג קצר,

מונולוג של גבר בוגר שמבין שאמא שלו הלכה ולא תחזור,

מונולוג שבו אין התחמקות מהמציאות, אין הכחשה, יש הבנה ואמונה.

הבנה שאין צורך לעדכן אותך פעם בשנה מכיוון שאת לא באמת פה בקבר,

ואמונה שאת נמצאת איתנו 365 ימים בשנה ורואה כל צעד.

 

יש מודל פסיכולוגי ידוע שמציע 5 שלבים של אבל,

הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.

את השלבים אפשר למצות ב 5 משפטים

״לא יכול להיות שזה קורה לי, איך יתכן שזה קורה לי, אני אעשה הכל רק שלא יקרה לי, מה הטעם לחיות אם זה קרה לי, ואתכונן לרגע שזה יקרה לי״

אני קצת מרגיש שפספסתי את חמשת השלבים האלה.

מבחינתי קפצתי ישר לשלב השישי כדרך התמודדות אלטרנטיבית.

שלב הטוב.

הסופרת קייטי ביירון הגדירה את זה הכי טוב:

״החיים פשוטים. הכול קורה בשבילך, לא לך.

אתה לא חייב לאהוב את זה. זה רק פשוט יותר אם אתה עושה את זה.

כאשר יש לך את הפרספקטיבה שהחיים קורים בשבילך, אתה יכול להפסיק להילחם בכל הדברים שמפריעים לך.

אתה יכול לקבל את זה למרות שהדברים אולי לא תמיד

הולכים כמו שתכננת, אתה יכול לנשום, אתה יכול לחיות יותר קל, לחיות פשוט יותר, לדעת שהכל בעצם קורה לטובה.

אמא, אני לא שבור, אני בסדר,

כמו שאמר יונתן גפן,

אני מתלבש לבד, ומתפשט לבד, ואוכל לבד,

וצוחק לבד ובוכה לבד וחולם לבד,

על כל מיני דברים שאעשה לבד,

כשאהיה גדול.

רק שלשמחתי אני לא לבד, אני מוקף במשפחה אוהבת, בת זוג אוהבת, כלבה אוהבת ועבודה שאני אוהב.

וכולם מסביב בשנת פריחה ושגשוג,

מטיילים, מצליחים, לומדים, נהנים, בריאים ומאושרים.

כיום אין בי כעס על העולם, רק הבנה ואמונה.

הבנה שאת אינך ולא תחזרי יותר,

ואמונה שבמותך ציווית לנו לשמוח.

אני אוהב אותך, מתגעגע הכי בעולם, רועיק׳י שלך.